<h1>אהל מועד שער איסור והיתר דרך ח'</h1>
<h2>דף לג:</h2>
כתב רבינו אברהם באיסור משהו שלו דמבטלין איסור משהו הבלוע לכתחילה ואפי' באיסורי תורה ובלבד שיהא אותו איסור משהו או שנפל בכלי שאין מבשלין בו אלא תבשיל מרובה (שאם) [שאי] אפשר לאותו איסור לתת טעם לתבשיל שרגילין לבשל בו ואע"ג דשרינן למירמא שדפירא בכלי של יין ש[א]ני התם דמינא אחרינא הוא ומינא חדא אטו מין אחר לא גזרינן אלא היכא דאיכא למגזר תבשיל מרובה אטו תבשיל מועט הילכך אסור אפי' היא מועט כל שאפ' שיבא לידי נתינת טעם ואע"ג דבקדרות בפסח גזר רוב שאינו מינו אטו מינו שאני התם דלא בדילי אינשי מיניה או משום חומר החמץ.
איסור משהו בלוע מבטלין אותו לכתחי' ודוקא במקום שדרך להשתמש בו בשפע דא"א לבא לידי נתינת טעם אבל בלע משהו בקדירה וכיוצא בה שאפ' לבא לידי נ"ט אין מבטלין אותו לכתחי' מפני שפעמים נותנין בה התר מועט ולא יהא שיעור כדי לבטל.
<h2>דף סה:</h2>
והתר בהתר אשר תערובתן אוסרים אין מבטלין זא"ז ובב"ח לא הוי בנ"ט אלא משום דאפקיה רחמנא בלשון בישול כדאי' בפ' כל הבשר.
<h2>דף סו:</h2>
והחמירו בדג שצלאו עם בשר בתנור א' ובפת שאפאה עם צלי ואסור לאכלם עם הגבינה לפי שאפ' לאכלם בפ"ע וכיון שאין בזה הפסד החמירו בו וכבר דיברתי בדין זה בדרך בשר בחלב ור"ת אומר דוקא בתנור קטן דאלים פטימיה הוא שאסור אבל בתנור כעין שתי קדירות ויש הפסק ביניהם מגחלים או מאפר מותר ודבר שעיקרו לריח ודאי מילתא היא לדברי הכל.
מאי דגרסי' בפ' השוכר לענין דהואיל ולא מכוין אעפ"י שנהנה מריחו של יין מותר דקי"ל כר"ש דאמ' דבר שאין מתכוין מותר וא"ת והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ונר' לע"ד לומר דלאו פסיק רישיה הוא דהא יש אנשים שאינן נהנין מריח היין וי"א דלא קשיא דלא אמרינן פסיק רישיה לענין הנאה דאמרי' במס' שבת [כ"ט ע"ב] לר"ש מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלמא לא חשבי' הנאה כל היכא דלא מכוין לה איהו אע"ג דודאי ממטי ליה הנאה, וטעמא דרבא ודאביי דפליג עליה משום טעמא דאכילה ורבא סבר ריחא לאו מילתא היא פירו' דלא חשיבא ליה אכילה דאכילת ריח לאו כלום הוא והלכת' כרבא והרא"ה האריך לבאר זה וק' לע"ד במאי דקאמר לא חשיבי הנאה כל היכא דלא מיכוין לה איהו ואע"ג דממטו ליה הנאה דהא המודר הנאה ממעין אסור לטבול בו אפי' טבילה של מצוה ואע"ג דלטבילה קא מכוין ולא להנאה הואיל וודאי דבימות החמה הנאה ממטי ליה אסור ואפ' לומר דשאני התם גבי מעין דמכוין להנאת קיום המצוה ואע"ג דהנאת המצוה לא מקריא הנאה מ"מ נהנה הוא במקום מצותו והנאת גופו מתערבת וגם הנאת קיום המצוה והואיל ומיכון להאי הוי כאלו מכוין לשתי ההנאות ואסור ומטעם זה אוסרין למודר הנאה משופר לתקוע בו הוא בעצמו אפי' תקיעה של מצוה כמו שיתבאר בס' ירח למועדים בדרך א' משער ר"ה.
<h2>דף סז.</h2>
שנינו במס' ע"ז זה הכלל כל שבהנאתו נ"ט כלומ' דהוי לשבח אסור וכל שאין בהנאתו נ"ט לשבח מותר וכגון חמץ שנפל לתוך גריסין רותחין דהו"ל פגום מעיקרו אבל לא לתוך גריסין צונן והרתיחו נעשה כמי שהשביחו ולבסוף פוגם ואסור אמר ר"ל נטל"ף שאמרו אין אומ' קדרה זו חסרה מלח או תבלין או יתרה מלח או תבלין אלא כל שאינה חסרה כלום ואינה נאכלת מפני איסור זה שנפל בקדירה והוא פוגם בה תבשילה שלא התירו נטל"ף אא"כ היה הפגם כ"כ שאפי' בתבשיל שהוא כתקנו במלח ובתבלין פוגם בה איכא דאמרי אמ' ר"ל שאפי' אותו איסור פוגם מפני שאין התבשיל כתקנו שריא ופירש"י במאי דאמרי' אינה נאכלת מפני זה דלאו דוקא אלא שנפגם טעמו מפני זה וראייה לזה מקדירה שאינה ב"י דקרי' לה נטל"ף ושמן ודבש שהתירו מפני נטל"ף ודאי הפגם ההוא פורתא הוי אבל באכילה דבעי' דמיפגמ' מאכילת אדם שאני התם דהוי בפ"ע אבל בתערובת כיון שנטל"ף כל שהוא מותר, וראב"ד אומ' דדוקא קתני ולא הודו לו האחרונים. מלשון רשב"א איסור שהשביח ולבסוף פוגם אסור וכן פוגם ולבסוף השביח ולפי' יין אסור שנפל לתוך גריסין צוננין והשביחו והרתיחן ופגמו הרי אלו אסורין וכן כל כיוצא בזה ע"כ.
לרשב"א מין בשאינו מינו לוקין על כזית בכא"ף וזה נקר' טעמו וממשו פחות מיכן אסור אבל אין לוקין עליו וזה נקרא טעמו ולא ממשו ואסור עד שיתבטל בס' וכל ספק בדברים אלו אסור דספק תורה לחומרא ויש שיעורין אחרים שהם מדרבנן והולכין בספיקן לקולא ונר' שאם נפל איסור לתוך מינו רואין שאינו מינו כאלו אינו ושהוא מינו רבה עליו ומבטלו.
<h2>דף סז:</h2>
איסור בלוע שהוא פגום חמור יותר מאיסור פגום שהוא בעין לדברי זה [א"ה אולי צ"ל רז"ה] שאם הוא בעין ונפגם בעין שאינו ראוי לכלב מותר לאכילה כמו שנתבאר בני"א ובבלוע אסור לכתחילה מפני שאין פגמו ניכר ולא נראה וגזרו שלא לבשל בקדירה שאינה בת יומא לכתחילה גזירה שמא יבשל בקדירה בת יומא לכתחילה אך אם שגג ובשל בה כל התבשיל מותר והקדירה באיסורה עומדת לעו' אם היא של חרס ואם היא של עץ או של מתכת צריך הכשר ונר' לע"ד שכך הדין אם בישל בה דבר פגום בקדירה ואפי' שהה מעל"ע דאע"פ דהוו תרוייהו להיתרא אסורה הקדירה משום זאת הגזירה ובא אלי מעשה בזה ורציתי להחמיר ולא הניחוני החברים וסייעתם מ"ש רשב"א דכל שבליעתו מן הפגום אינו אוסר וזה יתבאר בנ"ד מדר' ט'.
<h2>דף סח:</h2>
ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא ואסריה רב אמ"ר הילכתא נטל"ף מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מאיזה טעם אסר רב דאי משום דסבר רב נטל"ף אסור ולית הלכתא כותיה ואפי' בהאי עכבר דקא פגום מעיקרו הוא דהא עכבר של בית הוא זה והכל בדילין ממנו אבל ההוא דאסר רחמנא של שדה הוא ואינו פוגם והאי עכבר של בית פוגם הוא והילכך השכר מותר אם איתא דפוגם הוא בשכר ולית הלכתא כרב ואי סבר רב דעכברא בשיכרא משבח כלו' דלא מאיס אע"ג דהוי של בית בשכר ואסור וחומץ דינו כשכר לענין זה ואזלינן בהו בששים מפני שאנו מסופקים שהוא משביח בהם אבל בשאר משקין פוגם הוא ומותר וכן דעת ר"י שכת' הילכתא אידי ואידי בששים דחיישינן דילמא משבח בחלא ובשיכרא וכן דעת רבותי' בעלי התוס' ובכל אסור שהולכין בו אחר נתינת טעם משערין בס' ולא בתבלין בקדרה ולמדנו עתה שאפי' נמחה העכבר או נסתלק מן השכר והחומץ משערין בששים אבל אם נפל בשאר דברים אפי' ששים אינו צריך דנטל"ף ואיסור פגום מה"ת הוא שנ' [דברים י"ד] לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומשמע הראויה לגר שמה נבלה אבל נבלה סורחת לפי שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה אלא הרי היא כעפר וחכמים אסרוה עד שנפסלה לכלב ואסרו איסור פוגם לכתחי' ואע"פ שאינו פוגם בעין אבל בלוע הפגום בדיעבד מותר.
דבר מאוס שכל אדם בודל מלאכלו כזבובין וכיוצא בהן אם נתערב בתבשיל ומצאו שלם זורקו והתבשיל מותר כל שרבה על האיסור וכן הדין אם נמצא נימוח אבל אם לא נודע שנמוח אינו בטל דבריה לא בטלה.
<h2>דף עג:</h2>
תרומה אינה בטלה אלא בא' ומאה במינה ואפי' יבש ביבש ושלא במינה בס'. ערלה וכלאי הכרם במינן ואפי' יבש ביבש צריך א' ומאתים ושלא במינן בס' אא"כ היו תבלין שנותנין טעם בכל שהן. מים ומלח לגבי עיסה הרי הן חשובים מין במינו. טבל במינו במשהו מפני שאיסורו כהתרו פי' שכן לענין תרומה ד"ת חטה א' פוטרת את הכרי לפי' אוסר במינו במשהו ועוד שהוא דבר שיש לו מתירין ושלא במינו בנ"ט וכן הדין באיסורי יו"ט ובדברים האסורים לו משום נדר וכן בהקדש הואיל ואפשר לו לשאול עליו קודם שיבא לידי הגזבר דבר שיל"מ הוא.
כלי של עץ או של מתכת אין דנין אותו בדבר שיל"מ אע"פ שיש לו התר בהגעלה ונתן רשב"א טעם בזה מפני שהוא צריך לעשות הוצאה במתיריו וכבר קדמו ר"ת לכתוב כיוצא בזה בסוף פר' הזהב הילכך כלי אסור שנתערב באחרים בטל ברוב. יין נסך אוסר במשהו במינו ושלא במינו בנ"ט ויש מתירי' להתר כל שנתערב בשאינו מינו אם ההתר רבה ששה חלקים ואין להתיר כן אלא כשנתערב במים אך לא לשאר דברים.
<h2>דף עד.</h2>
אלו דברים אסורין ואוסרין כל מה שנתערבו בהם ואפי' א' מהם באלף יי"ן וע"ז ועורות לבובין משום דהוו תקרובת ע"ז ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע וצפורי נזיר ופטר חמור ובב"ח וחולין שנשחטה בעזרה ופי' בגמ' האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה וממה שפי' רש"י בזה משמע דלית ליה להאי תנא איסור תערובתו בכל שהן אלא איסור דאית ביה תרתי דהוי דבר שבמנין ואיסורי הנאה ולפ"ז האי מתני' פליגא ההיא דפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב] דהתם תנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וגו' והרי לא כת' ההיא דחולין וכאן כת' דלית לן האי כללא דהא איכא חמץ בפסח ורמ' ורבותי' הצרפתים פסקו כאותה דחולין וראב"ד אומ' דלא פליגי וה"ק האי תנא דלא איירי אלא באיסורי הנאה ודבר חשוב משום דאית ליה לתנא דאפי' איסורי הנאה אין אוסרין תערובתן להיות כמותן כלומ' שיאסרו בהנאה אלא דבר שבמנין והאסור בהנאה וחמץ בפסח לא קתני דלאו דבר שבמנין הוא ונהי דאוסר תערובתו במשהו לענין אכילה, בהנאה אינו אוסר במשהו והאריך לבאר וסוף דבר לפי' פי' דבר שבמנין במה שאסור בהנאה אסור תערובתו אפי' באלף ודבר שבמנין שאינו אסור בהנאה אלא באכילה אוסר תערובתו כמו בכל מה שהן באכילה.
וכל דבר האסור משום שהוא בריה ודבר שדרכו לימנות ובע"ח וחתיכה הראויה אין להם ביטול אפילו באלף אפי' יבש ביבש וכן יין נסך שנתערב במינו אין לו ביטול וכן בשאר דברים האסורות משום ע"ז וכן הדין בחמץ בפסח שאע"פ שלאחר הפסח אסור החמירו בו לחומר איסורו שיאסור אפי' שלא במינו.
מין בשאינו מינו שנתערבו ואינו מכיר האיסור אפי' בשאינו מינו צריך ס' לבטלו ומין במינו אם מדאורי' בטל ברוב מדרבנן צריך ששים לבטלו, ומין במינו אינו בטל ברוב לדעת רוב החכמים ויש מהגדולים שאומ' שאפי' ביבש החמירו חכמים ואין האיסור בטל ברוב וכ"כ הר"מ בביצת טריפה שנתערבה בין הביצים וכ"כ רש"י בפ' הזהב [ב"מ נ"ב, ע"ב] וכ"כ הראב"ד וכ"ן עיקר לרמב"ן ואין כן דעת רבותי' בעלי התוספות כמו שיתבאר בנ"ד וכדבריהם נוהגין העולם וכן פסקו האחרונים בכל איסורין לבד מאיסורי ע"ז אם אינו דבר שבמנין אינו אוסר בהנאה במשהו אלא בשיעור כדי נ"ט וכן הדין בחמץ בפסח ובכל אסורין לבד מע"ז דלא אסרו במשהו בהנאה אלא באכילה והאריך אהר"א לבאר זה והודו לו האחרונים.
ולענין חמץ בפסח אם נתערב לו פת בפת והוא מככרות בעה"ב הכל אסור באכילה ואינו אוסר בהנאה אלא דמי אותה הפת דומיא דחבית בחבית ואם נמוח בשל התר בזה דינו חמור מיי"ן דיי"ן במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט אבל חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו במשהו לאכילה ולענין אסור הנאה דין חמץ קל מיי"ן שאינו אוסר תערובתו בהנאה בין במינו בין שלא במינו אא"כ הוא ממכשירי אוכל נפש ככותח הבבלי ושכר המדי ואותן השנוין במשנת אלו עוברין [פסחים מ"ב ע"א] שהן חשובין כאלו הכל חמץ וכנגדו ביי"ן בשאינו מינו כדאמרי' בכבשים בפ' אין מעמידין [לעיל ל"ח ע"ב] לדעת חזקיה דאם ידוע שנתן לתוכן יין אסור בהנאה אבל במינו אוסר הכל בהנאה.
תשו' לרשב"א פי' התר מצטרף לאיסור הוא שכל מה שהוא בנ"ט אפי' לא אכל אלא בכזית בין ההתר והאיסור לוקה ומי שיש לו התר מצטרף לאיסור אפ' דלית ליה טעם כעיקר שאין תלויות זו בזו שכיון שאין שם ממשו של איסור גרע ליה מהתר מצטרף לאיסור שיש שם ממשו של איסור אע"פ שלא אכל מן האיסור לבדו כזית. וחמץ בפסח לחומר איסורו אפי' ביבשתו אוסר תערובתו בכ"ש לאכילה ואפי' ככרות של נחתום שאין בהם דין חשיבות אבל בהנאה מותרות והוא שישליך א' מהן לנהר ע"כ ודברים אלו מיסוד ראב"ד הם וצ"ע במאי דקאמר משליך א' לנהר ומ"מ למדנו בפרוסות של חטין אע"פ שאין בהם דין חשיבות אין מתירין אותו באכילה אלא בהנאה ונר' שכן הדין בכל אותן שאוסרין תערובתן מחמת חומר איסורן ולא מחמת טעמן בין יבש בין בלול הכל א' וכשנפלה א' לים עכשיו אי אתה מתיר בודאי את האיסור שאני אומ' הך דנפלה איסורא הוה.
וזה ממה שפסק רשב"א גבי משנת ואלו אסורין ואיסורין בכל שהוא הלכה למעשה שכת' הראב"ד ז"ל יין נסך גמור יין ביין במשהו אוסר תערובתו בהנאה ואם נתחלפה לו חבית של יי"ן בחבית של התר ולא הכיר איזו של התר הא' אסורה בהנאה והאחרת מותרת סתם יין אפי' יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי אותו יין ולעניין שאר איסורי הנאה כערלה וכלאי הכרם וכיוצא בהם אם נתחלף אוכל באוכל אפי' הוא דבר שבמנין שאוסר כל תערובתו לענין אכילה הוא זה אבל לענין הנאה חשיבותו גורם שאוסרים דמיו ואם הוליך הנאתו לים המלח השאר מותר בהנאה כדין חבית של יי"ן ואם נמוח בשל התר בזה נשתנו דברים האסורים בהנאה מיין נסך דיי"ן אוסר תערוב' בהנאה ושאר איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם וכיוצא בהם אם נמוחו בטלין במאתים ומותרין אפי' באכילה.
ויין במים נמי אם נתערב בו כדי שיהו המים ראוין לשתות על ידו בתורת יין אפי' ע"י הדחק הרי הוא ככבשין ואוסר הכל וכן הדין בסתם יינן שאם נתערב בו הרבה כדי שכנגדו במים יהיו ראוין לשתייה על ידו הכל אסור בהנאה ולרשב"א אפי' בידוע ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יי"ן שבו וכבר פירשתי זה אני אך בירוש' [ע"ז פ"ה הי"ג] מצאתי סעד לראב"ד ז"ל דאמרי' התם מודה רשב"ג ביין לתבשיל שאסור (אפי') [אלמא] בכל מכשירי האוכל מודה רשב"ג ביין לתבשיל שאסור אפי' בכלי מפני שהוא כגופו של יין נסך ומיהו מה שכתב גבי יין ביין בסתם יינם לא נ"ל אלא יין ביין בענין שיש בו כדי שיכשיר בכנגדו במקום אחר מותר לרשב"ג למוכרו לגוים חוץ מדמי יי"ן שבו ויש לידע דלא עדיף דבר שבמנין מיין ביין ויש ליזהר בדבר הנקח מן הגוי שלא למוכרו לו שמא יחזור וימכור לישראל.
וחבית שנתערבה באחרות אם נפלה לים א' מותרות אפי' ביי"ן וכן בשאר איסורין שבתורה דאמרי' דאיסורי נפל וגבי חבית של תרומה אומ' ר"ל אם נפלה לק' ונפלה לים א' מהן אומ' דאסורא נפל והותרו כולן ומשמע דאפי' באכילה תלינן להתר דהא תרומה לאו איסורי הנאה הוא אלא באכילה שרינן ליה וכן בחבית של יי"ן ולא אמרו לתלות אלא תערובת החמור כגון תרומה למאה וע"ז לרבוא וה"ה לדבר שבמנין אבל נ"ט אינם בטלים בנפילה ודוקא שנפלה מאליה אבל אסור ליטול א' ולהוליכה לים ואם עשה כן במזיד אסורות בשוגג מותרות כן דעת הראב"ד ורשב"א דאפי' ניתנו טעמים אם נפלו מהם בטלו ביבש דאמרי' שאני אומ' בדרבנן וצ"ע.
<h2>דף עה:</h2>
קדרה בת יומא שאסרה תורה היינו בידוע שבישל בה גוי בו ביום אבל מן הסתם מדרבנן בלחוד אסירי ודוקא לכתחי' אבל בשל בהם מותר וכדאמרי' וכולם שבישל בהם עד שלא הגעיל וכו' תני חדא מותר ואתיא כמ"ד נטל"ף מותר. קערות של ישראל שהניחן בשוגג בביתו של גוי בלא סימן משהה אותן מעל"ע ואח"ך יהא מותר להשתמש בהם לפי שספק הוא אם נשתמש בהם הגוי ואפי' ודאי נשתמש ספק הוא אם נשתמש בהם בדברים אסורים ואפי' נשתמש בדברים האסורים הוי האיסור פוגם ואינו אסור אלא מדרבנן והואיל וספק הוא הוי ספיקא דרבנן ולקולא. לרא"ה קדרה של בשר שאינה ב"י והודחה אפי' היא של חרס מותר לבשל בה חלב דכל שנפגם בעודו התר שוב אינו נאסר כל כיוצא בזה דאיכא ד' להיתרא א' שהיה התר ב' שהוא בלוע ג' שאין הקדרה בת יומא ד' שהודחה הקדירה אח"ך וקדרה של מתכת שבשל בה בשר ואחר שבישל בה בשר בישל בה ירקות או דגים מותר לבשל בה חלב ודוקא בכיוצא בזו שבלעה היתר אבל בלעה איסור לעו' אוסרת עד שיגעילנה ודינין אלו אכתוב עוד בנ"ג מדרך ג' משער הפסח.
<h2>דף עו.</h2>
ובלוע שלא עמד מעל"ע לדעת מקצת רבותי' הצרפתי' הראשוני' ולדעת בעה"ת אינו פגום וכן פסק הרא"ה ורשב"א לא ביאר אי סגי בלילה א' ואי בעי מעל"ע והרש"י אמ' דבלינת לילה הוי פגום וכן כתבו מהגדולים ואעפ"כ טוב להחמיר קדרה שבישל בה איסור אע"פ שתוך מעל"ע הוחמו מים בקדירה אין המים או מה שמבשל בה אחר שנתבשל האיסור משביח האיסור שבלוע להיות דינו כבן יומו. איסור הבלוע שאמרנו שאם אינו ב"י הוי פגום דוקא לאחר שהדיח הכלי אבל אם לא הדיח ויש איסור על דופני הכלי אין אותו איסור נפגם אע"פ שאינו ב"י וכן דעת אה"רא ורבותי' הצרפתי' וי"א שאפי' טיחת איסור שעל דופני הכלי ושאינו ב"י (צורת נתעברהו) [צורתו נתעברה] ונטל"ף הוא וכן דעת הרמב"ן והורו מן הגאוני' שאם אין ההתר רבה על האיסור אע"פ שהוא נטל"ף ה"ז אסור שיש לחשוב כאלו הוא בעין ואיסור שהוא בעין אע"פ שנפגם אסור מד"ס כמו שנתבאר בנתי' י"א אא"כ נפסל אפי' לכלב אבל אם ההתר רבה מותר אע"פ שהאיסור נתן בו טעם ולמעשה כל כלי איסור צריך הגעלה במים אם רוצה להשתמש בו בלח ואפי' בצונן היו בו סדקי' גיעולו אם נכנס לשם לא תועיל לו אפי' הגעלה וכלי חרס אסור לגמרי אם בתחי' תשמיש בלעה איסור לפי שבתחילה בולע הרבה והוי אותו איסור שבלע כמו שהוא בעין. מי שעבר ובישל בקדרה של גוי התבשיל מותר מפני שסתם כלים אינן ב"י ואם יודע שבישל בה תוך מעל"ע אסור וא"ת למה הצריכה תורה הכשר בכלי מדין אם איתא דסתם כליהן אינן ב"י י"ל דודאי היו מקצתן ב"י ולפי שלא הכירום הוצרכו כל הכלים הכשר.
איסור בלוע שהוא פגום חמור יותר מאיסור פגום שהוא בעין לדברי זה [א"ה אולי צ"ל רז"ה] שאם הוא בעין ונפגם בעין שאינו ראוי לכלב מותר לאכילה כמו שנתבאר בני"א ובבלוע אסור לכתחילה מפני שאין פגמו ניכר ולא נראה וגזרו שלא לבשל בקדירה שאינה בת יומא לכתחילה גזירה שמא יבשל בקדירה בת יומא לכתחילה אך אם שגג ובשל בה כל התבשיל מותר והקדירה באיסורה עומדת לעו' אם היא של חרס ואם היא של עץ או של מתכת צריך הכשר ונר' לע"ד שכך הדין אם בישל בה דבר פגום בקדירה ואפי' שהה מעל"ע דאע"פ דהוו תרוייהו להיתרא אסורה הקדירה משום זאת הגזירה ובא אלי מעשה בזה ורציתי להחמיר ולא הניחוני החברים וסייעתם מ"ש רשב"א דכל שבליעתו מן הפגום אינו אוסר וזה יתבאר בנ"ד מדר' ט'.
